החלטה בתיק ע"מ 1480/13

כתב האישום מייחס למשיב אירוע אחד של יידוי אבנים במהלך אוגוסט 2012, שהתבצע בצוותא חדא עם אחרים וכאשר האבנים יודו לעבר חמישה כלי רכב צבאיים.

המשיב הופלל בחקירה משטרתית בנובמבר 2012. מעצרו של המשיב התבצע רק באפריל 2013, היינו כששה חודשים לאחר מכן.

גם בערכאה הראשונה וגם בפניי לא הייתה מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה. גם לא הייתה מחלוקת ממשית בדבר קיומה של עילת מעצר, הנובעת הן מהמסוכנות שביידוי האבנים, והן מהעובדה כי המשיב מתגורר באזור A. השאלה המרכזית שהועמדה לבחינה היא שאלת השיהוי במעצרו של המשיב, והשפעתה על עילת המסוכנות במקרה זה.

בית משפט קמא עמד על כך שהמדובר מחד גיסא ביידוי אבנים מכוון ולא ספונטני, שבוצע בחבורה, לעבר כוחות הביטחון. מאידך גיסא, עמד בית משפט קמא על כך שהאבנים יודו לעבר ג'יפים ממוגנים, דבר המפחית במידת מה מהמסוכנות, ובעיקר מצא טעם בטענת השיהוי. לפיכך הורה על שחרורו של המשיב בערבויות.

טענות הצדדים

התביעה הצבאית טענה כי לא הייתה הצדקה במקרה זה להורות על שחרורו של המשיב. התביעה הדגישה את הנסיבות לחומרה, ובנוסף את היותו של המשיב בגיר, המודע היטב לחומרת מעשיו. התביעה ציינה כי מבדיקה שערכה לאחר הדיון בערכאה הראשונה, עלה כי המשיב הוכרז כדרוש לחקירה מיד עם בקבלת ההפללה בנובמבר 2012. עוד הוברר כי מעצרו של המשיב התעכב בשל שיקולים מבצעיים, אם כי בוצע לבסוף באופן יזום. עוד עלה מהבירור שערכה כי אין אינדיקציה למעבר של המשיב במחסומי צה"ל באותה תקופה - עניין המביא מן הסתם למעצרו קודם לכן.

סניגורו של המשיב טען כי אין בבירור שערכה התביעה כדי לשנות מעובדת קיומו של שיהוי משמעותי המצדיק במקרה זה נקיטה בחלופת מעצר. הסניגור ציין כי המדובר באירוע חד פעמי, שבוצע לפני זמן רב על ידי מי שעברו נקי. השיהוי במקרה זה הינו משמעותי ומצדיק הוראת שחרור, תוך קביעת תנאים מתאימים להבטחת התייצבותו של העורר.

דיון והכרעה

השאלה המונחת לפניי הינה האם במקרה זה ישנו שיהוי במעצרו של המשיב, המצדיק קביעה כי המסוכנות ממנו אינה גבוהה, ופועל יוצא מכך נקיטה בחלופת מעצר.

בענייננו, נסיבות החומרה הן ברורות: המשיב הינו בגיר, הוא ביצע את העבירה בחבורה, ויידה אבנים לעבר כלי רכב צבאיים. לצד הקולא ניתן לשקול במידת מה, אם כי לא משמעותית, את העובדה כי דובר בכלי רכב צבאיים ממוגנים ולא כלי רכב אזרחיים.

התקופה שחלפה ממועד העבירה עד היום, ובעיקר התקופה שחלפה ממועד קבלת המידע המפליל, הינה כזו המלמדת על שיהוי מסוים בפעולת גורמי האכיפה.

עם זאת, לא כל שיהוי מצדיק אוטומטית את שחרורו של הנאשם. כפי שציינתי בע"מ 2678/12 גברין נ' התביעה הצבאית (פורסם בנבו, 5.12.12):

המחדל של רשויות החקירה, שככל הנראה לא היה מכוון, הוביל לכך שמעצרו של העורר הגיע בחלוף חמישה חודשים. פער זמנים זה מהווה שיהוי.

הלכה היא כי שיהוי לא מוסבר במעצרו של אדם שלרשויות החקירה ראיות בדבר פעילות מסוכנת אותה ביצע, יכול ללמד על כך שרשויות הביטחון סברו כי אין הוא מסוכן לציבור, אחרת היו טורחות לעוצרו בשלב מוקדם יותר (ע"מ 3378/09 אלזעתרי נ' התביעה הצבאית; ע"מ 3335/09 התביעה הצבאית נ' אבו שקרה; ע"מ 2836/09 אלשיך נ' התביעה הצבאית; ע"מ 1813/09 התביעה הצבאית נ' צבאח; ע"מ 1538/09 מימי נ' התביעה הצבאית).

יחד עם זאת, אין פירושו של דבר כי יש להורות על שחרורו של העורר, וזאת ממספר טעמים. ראשית, אין המדובר בשיהוי משמעותי במיוחד. התקופה בה מדובר הינה של חמישה חודשים בלבד. שנית, יידוי אבנים בו מדובר אינו יידוי אבן אחת , אלא יידוי מספר משמעותי של אבנים ובקבוקי צבע, גם אם במהלכו של אירוע אחד. שלישית, העבירה בוצעה כאשר העורר הינו בגיר, כבן 24, אשר ודאי הבין היטב את המשמעות והחומרה של מעשיו.

דברים אלה יפים גם לענייננו וביתר שאת. בעניין גברין לעיל דובר במי שנעצר באופן אקראי עת עבר במחסום. בענייננו, המשיב נעצר באופן יזום, עובדה המלמדת שהרשויות לא הזניחו את הטיפול בעניינו. הסיבה לפער בין מועד ההפללה למועד המעצר היזום נעוץ בסיבות מבצעיות. השיהוי במקרה זה אינו כזה המצדיק או מאיין את המסוכנות. בנוסף, עלינו לזכור כי קיימת לנו עילת מעצר נוספת של חשש להימלטות מאימת הדין, בהתחשב בכך שמקום מגוריו של המשיב הוא בשטח A. צירוף העילות, אל מול השיהוי הלא משמעותי בענייננו, אינו מצדיק סטייה מההלכה לפיה מעשה של יידוי אבנים, בודאי כאשר זה בוצע על ידי בגיר, מצדיק מעצר עד תום הליכים ללא חלופה.

אשר על כן החלטתי לקבל את הערר ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

בשולי הדברים אעיר כי ראוי היה שהבירור שערכה התביעה באשר לשיהוי - בירור שהוצג לי אך לא הוצג לערכאה קמא -יעשה לקראת הדיון בערכאה הראשונה, ולא לקראת הדיון בערכאת הערעור.

ניתנה היום, 29 באפריל 2013, י"ט באייר התשע"ג, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.